אמל"ק: מסעדת שף מופלאה ברמת מישלן. להזמין ליומולדת שלכם מקום שנה מראש - זו המתנה הכי טובה שתוכלו לתת לעצמכם.
עדכון מפברואר 2022: OCD זכתה בפרס המסעדה הטובה בישראל ואחת מהשלוש הטובות ביותר במזרח התיכון וצפון אפריקה.
לישראלים יש נטייה להגזים.
כשמשהו טוב קורה כאן, כולם עפים ועטים עליו בלי פרופורציה.
חשדנו שזה המצב גם ב-OCD - מסעדה עם שם, לוגו וקונספט גאוניים.
ל-OCD צריך להזמין מקומות כשלושה חודשים מראש (עדכון: שבעה-שמונה חודשים מראש, אנד קאונטינג).
אם אתם מגיעים ברביעייה - אז יותר.
ואם זה לא מספיק, אתם אפילו לא יודעים מה יהיה בתפריט כשיגיע סופסוף היום המיוחל. כן, חיכינו שלושה חודשים למשהו שאפילו לא ידענו מה הוא.
אז או שזה פלופ של אובר-התלהבות טיפוסית, או שזה אקספשיונל.
איזה מזל שההרפתקנות שלנו ניצחה את הסקפטיות, כי זה היה אקספשיונל.
המקום, הקונספט, האלכוהול, הצוות והאוכל, הו האוכל.
זה הולך ככה:
מזמינים מקום אי שם בעוד המון זמן ושוכחים מזה.
חודש לפני כן מגלים את זה ביומן ומתחילים להתרגש.
שלושה ימים לפני המועד מקבלים אסמס שמבקש שנאשר סופית את הגעתנו (ביטול עד 48 שעות הוא חינם, אחר כך ב-50% מהמחיר הקבוע של הארוחה).
ביום החגיגי בודקים בווייז מתי בדיוק צריך לצאת ויוצאים בזמן כדי לא לאחר אפילו בדקה. למה?
כי יש בכל ערב שני סרוויסים (נקרא גם: שתי הושבות), אחד מתחיל ב-18:45 ואחד ב-21:30.
בכל סרוויס יש 20 מקומות, כולם סביב הבר.
הארוחה כוללת כ-10 מנות (תלוי איך סופרים, בסופו של דבר הוגשו לנו 17 מנות, כי לפעמים שלוש שהוגשו יחד נחשבו אחת), והן יוצאות באותו סדר לכולם.
מתחילים להוציא לכם את המנות קצת אחרי שתפסתם את מקומכם, ואם כל האורחים הגיעו בזמן, כולם יקבלו את אותן המנות ביחד פחות או יותר. אם מאחרים מעבר לגבול מסוים, מתחילים מהנקודה שבה נמצאים כולם ולא מהתחלה. בקיצור, אל תאחרו.
אנחנו העדפנו את הסרוויס המוקדם, של 18:45, ובדיעבד שמחנו מאוד שעשינו את זה. זו שעה מושלמת למי שרוצה ליהנות מהחוויה המרתקת מכל כך הרבה בחינות (ומהאלכוהול) מתוך רעננות ואנרגיה ולא כשהעייפות של סוף היום משתלטת.
חנינו בחניון חצרות יפו, כי זו הייתה ההמלצה של המסעדה באסמס. צדקו. זה קרוב, נוח ולא יקר.
איתרנו את המבנה השחור עם הלוגו המושלם של OCD על דלת הזכוכית. בפנים רחשו שפים, מלצרים וסומלייה (האחראי על היין והאלכוהול).
חיכינו בחוץ כמה דקות עד שהכל היה מוכן, ואז המארחת שאלה לשמותינו והכניסה אותנו היישר למקומות שלנו. אם אתם יותר מזוג, יושיבו אתכם כנראה בפינה של הבר כדי שתהיו זה מול זה ותוכלו לשוחח. הכל מתוכנן.
המקומות נקבעים מראש ולא ניתנים לבחירה, אבל זה לא משנה איפה תשבו, מכל מקום תראו היטב את ההתרחשות.
יש המון אנשי צוות, ולמיטב הבנתנו רובם שפים מתלמדים. הם עובדים יחד בהרמוניה, כשכל אחד ואחת יודעים בדיוק את תפקידם. הם גם אלה שמגישים את המנות ומלווים אותן בהסבר מפורט שאין שום סיכוי לזכור.
לא רואים תפריט מראש, אז מדובר בהפתעה אחת מתמשכת ומענגת, אבל בסוף הארוחה מקבלים למזכרת את רשימת המנות. היא לא מפורטת כמו התיאורים נוטפי היופי של השפים, אבל מזכירה באופן כללי מה התרחש שם, כשמנות מגן עדן הונחו בפניכם זו אחר זו.
בדקות המענגות שבהן מחכים לגלות איזו חוויה צופנת המנה הבאה - מסתכלים בהשתאות על הצוות שמניח שוּרות-שוּרות של קעריות מפולסות, או גבעולי אניס קטנטנים בפינצטה, או רוטב זהוב על צלחות החרס היפות. זה נפלא ממש. להסתכל, לנסות לנחש מה הם עושים שם, ואז לראות את זה מונח מולך, ואז לטעום.
אני אנסה לתאר כאן חלק מהמנות שאכלנו, אבל אני ממש לא זוכרת מה היה בהן. אני רק זוכרת שענבים עברו כמו סיפור בהמשכים לאורך כל הארוחה.
מתחילים.
ממש כמה דקות אחרי שהתרווחנו בכיסאות והתרגלנו קצת למקום הוגשה מנה מקדימה, "לרענון החיך וכדי שתשכחו כל טעם שטעמתם היום".
והכף הראשונה הייתה הרגע שבו כל הסקפטיות נזלה מאיתנו לרצפה והערב התחיל.
היה בה שילוב של חמוץ, מתוק, מלוח ורכיבים כמו ענבי בוסר, עלי גפן כבושים (או מיובשים? או מומלחים? אין לי מושג), וצנוברים מוחמצים שלא משאירים בך שום ציניות.
אחריה הגיעה המנה הראשונה שכללה בעצם שלוש מנות:
האחת היא טרטר בשר בטארטלט (המון ט' יש כאן) שעשוי פלפלים. כן, הקערית הקטנה הזאת עשויה מפלפלים, והיא דקיקה ונשברת אל תוך הבשר עם כל ביס. מעליה יש פרוסות ענבים וזעתר.
לצד הטארטלט הוגשו סופגניות קטנטנות, שהן בעצם באו-באן מטוגנות, ומעליהן קציפת בזיליקום:
וזו גרסה שברירית וטעימה בטירוף של עלי גפן ממולאים, כשבמקום עלים יש לדר ענבים. אל תשאלו אותנו מה יש בפנים ולמעלה. אנחנו זוכרים רק שזה טעים.
את הכל אגב מכינים כאן. מלדר ענבים ועד לחם מחמצת. מייד נגיע אליו.
המנה השנייה הייתה אחת הטעימות בערב הזה: מרק אלוהי של זוקיני, ליים ומקדמיה. יהיה כאן עוד מרק בהמשך, וגם הוא מהמנות הטובות של הארוחה. מי ידע שמרקים יכולים להתברג בטופ.
כשדנה הכינה לנו את המנה הבאה היא הסבירה שעכשיו עונת הרבייה של הדגים, ולכן אין דג בארוחה. במקומו יש קרפצ'יו מנגו עם קוויאר. שמעת אותנו מתלוננים?
למנה הזאת מצאתי תיאור מלא באינסטגרם: קרפצ׳יו מנגו, סלסה של מנגו בוסר וקליפות מלפפון, רוטב חמאה לבנה עם חומץ מנגו, פינגר ליים וקוויאר ישראלי מקיבוץ דן.
כדי שלא תתבזבז אף טיפה של הרוטב הנהדר, מוגשות עם המנה פרוסת לחם מחמצת וקערית של ריבת שמן זית, שאת שניהם כאמור מכינים כאן.
וזה מה שיפה ב-OCD. הכל פיין, ועדיין ממליצים כאן לנגב את הצלחת בלחם. הכל מהודק, ועדיין זאת הנאה מהסוג של אצבעות שנוגעות ברוטב ומתלקקות. השפים והשפיות ידענים ורציניים וחמורי סבר כשהם מניחים פיסות צבעוניות בדייקנות, אבל גם צוחקים איתנו ומשתתפים בשמחה שלנו על כל הטוב הזה.
אז לא רק משובח כאן, אלא גם כיף. ובשבילנו זה בדיוק מה שצריך כדי שהחוויה לא תהיה רק של טעמים אלא גם של הנאה, חיבור ואנשים.
המנה הבאה הייתה דג שעושן במשך כמה שעות על פחמי הדרים, כשהוא מונח על העור שלו. מוזמנים לדמיין כמה העור הזה קריספי וטעים וכמה הבשר של הדג ורדרד ועסיסי.
לידו הוגש קרוקט דג קטנטן שהזכיר לנו את הארוחה הכי טעימה שאכלנו בספרד.
המנה הבאה הייתה הפתעת הארוחה, ובעיניי גם הטעימה מכולן. יובל הסביר שהמנה מבוססת על העוף בגריל של אימא של רז רהב, השף של OCD. בקערית היו מונחות שתי פרוסות של לדר עגבניות עם עוד דברים יפים וטעימים, ועל הכל נמזג - מאוסף קומקומי התה של אימא של רז - מרק עוף בגרסה הכי טובה של עצמו, שכל כף שלו עם פיסת לדר גרמה לנו להצטער שזה ממש אוטוטו נגמר.
נותר לנו רק לספור כפות לאחור ולנסות לשתות את המרק הזה הכי לאט שאנחנו מצליחים.
בכלל, גיליתי שברגע שמניחים לפניי מנה חדשה, אני כבר מתחילה להתגעגע אליה.
בשלב הזה כבר היינו ממש מלאים וקצת צחקנו על עצמנו.
בכנות, בדרך לכאן אמרנו שבטח נצא מורעבים מהארוחה עם המנות הזעירות. אפילו התקשרנו לאחי ואשתו, שגרים בתל אביב, וסגרנו איתם שיכינו לנו ארוחת ערב ליתר ביטחון.
אבל האמת היא שבשלב הזה כבר היינו לגמרי מלאים, כשלפנינו עוד עיקרית אחת וכמה אחרונות. למרות המיניאטוריות והעדינות של האוכל, לא תצאו מכאן רעבים בשום צורה.
את המנה העיקרית הבאה, ברווז, יובל פרס ממש לידינו.
ואז הוא צוּלחַת:
והוגש:
הוא היה עסיסי וטעים ממש כמו שהוא נראה והיה ראוי לחתום את שורת המנות העיקריות:
איתו הוגשה הוגשה מנת חציל שהלכה אש עם הלחם והריבה אבל לא הצטלמה טוב, ולידם מנה מעולה מתירס, בצד בריוש עם שומן ברווז.
אתם מוכנים לאחרונות? שאל אותנו יובל.
כמה יש? שאלנו חזרה.
שתיים ורבע, ענה לנו והשאיר אותנו סקרנים.
בסוף תכלס היו חמש. שוב, תלוי איך סופרים.
האחרונה הראשונה הייתה קציפת אספרגוס.
הגלילים הלבנים האלה עשויים מהחלק הקשה של האספרגוס ששוּמר בסוכר ואז הפך לקציפה בגלילים, שהיא חלקה מאוד ומתקתקה. מעל לגלילים יש פטל מתוק, שחלקים ממנו איכשהו קריספיים, ולרוטב שמסביב יש טעם דומיננטי של שמן זית בצד טעמים אחרים.
האחרונה השנייה הייתה פרפה מנופח בוואקום. לכן יש לו מראה פרוותי כזה.
בגדול, זה כמו לאכול ענן מתוק ומלטף.
וצריך לאכול מהר, אחרת הוא נעלם. באמת. הוא ממש נעלם.
הוא גם מונח על כדורים שובבים שהזכירו לנו טפיוקה, אבל הם בעצם פירות.
ולסיום, שלוש מנות קטנטנות שהוגשו כאחת.
מין סופגניות שאפשר להבין כמה הן קטנות לפי פרוסת העינב שנחה עליהן.
קציפות לימוניות, שהיו בעיניי הטעימות מכולן, וקוביות שוקולד וחמאת בוטנים, שאני עושה להן עוול גדול בתיאור הפשטני הזה. לשאלתנו במה כדאי להתחיל, המליצו לנו להשאיר את השוקולד לסוף, אחרת הטעם שלו משתלט על כל האחרים. וכך עשינו.
בדרך החוצה עצרנו אצל המארחת לשאול מתי הפעם הבאה שיש מקום לארבעה.
היא ציינה תאריך.
הזמנו מקומות.
נתראה בעוד חצי שנה ונבוא עם אחי ואשתו, פיצוי על שלא באנו לארוחת ערב.
מדד המצפּוּן: אפשר לבקש מראש, בהזמנת המקום, תפריט טבעוני, צמחוני, ללא גלוטן, ללא פירות ים וחזיר וכו'. יגישו לכם מנות קצת אחרות משל כולם. לא ניסינו ולא יודעים אם הן באותה הרמה, אפשר להניח שכן.
איפה: תרצה 17, תל אביב