אמל"ק: מסעדת שף שהיא אחת הטובות ביותר בצפון, אם לא הטובה שבהן. שווה לגמרי נסיעה במיוחד.
שנייה אחרי שחברה שלנו, דביבונית בכירה, הזמינה מקומות לשלושתנו במיכאל ביסטרו, קיבלתי ממנה בוואטסאפ צילום מסך של אישור ההזמנה:
קוד לבוש אלגנטי.
ובכן.
מעולם לא היה לנו לבוש שראוי לכינוי 'אלגנטי', ואחרי שנתיים של קורונה אפילו לא היינו בטוחים מה זה בכלל אומר.
כשהגיע היום לבשנו בגדים שחורים (שחור זה אלגנטי, לא?) ויצאנו לדרך, ללימן.
וייז אומר 48 דקות.
"זה דווקא נחמד", אמרה החברה הדביבונית, "להתלבש יפה ולנסוע כמעט שעה במיוחד למסעדה, כאילו אנחנו נוסעים לאירוע".
ובאמת, ארוחה במיכאל ביסטרו היא לא על הדרך ולא בקטנה.
מזמינים אותה מראש, מתלבשים לכבודה, נוסעים לכבודה, בונים ציפייה וציפיות.
ואפילו כשמגיעים לשביל העטוף בצמחייה ממשיכה ההרגשה של אירוע, של גן אירועים, של התרגשות.
זוהי דלת הכניסה למסעדה, מצטנעת בתוך הירק, מסתירה אוצר:
אנחנו לא הולכים הרבה למסעדות כאלה, שהשולחנות בהן מחופים מפות, ליד הצלחת מקופלת מפית בד, נרות דולקים על הדלפק, אנשים ונשים שנענו (ברובם) לקוד לבוש אלגנטי ממלאים את החלל בדיבורים שקטים ובלחישות רומנטיות.
זה אולי המקום לציין שרוב הנשים יודעות היטב מהו קוד לבוש אלגנטי (אפילו אני מצאתי שמלה שחורה קטנה מקופלת בירכתי הארון), ואילו גברים לובשים טי-שירט שחורה או לבנה ומבחינתם העניין סגור. ועדיין, לגמרי הצליחו במיכאל ביסטרו ליצור אווירה חגיגית, לא יומיומית, וזה הישג מרשים ביותר בישראל הקז'ואלית.
שיערנו שלא נגיע לכאן לעיתים תכופות - בכל זאת, כמה בגדים אלגנטיים יש לנו - ולכן החלטנו לנצל את ההזדמנות ולנסות כמה שיותר מנות. המשמעות היא שכל התלבטות בתפריט הסתיימה בלהזמין גם וגם, כך שאכלנו לא פחות מ-12 מנות. בסוף המסע הזה - שארך שלוש שעות של גרגורי עונג - התחלנו להרהר ברצינות במצב המלתחה שלנו.
אומנם הזמנו בבת אחת 9 מנות - ראשונות, ביניים ועיקריות (את האחרונות ביקשנו שלא יגלו לנו בינתיים) - אבל המלצר המצוין שלנו הגדיל ראש והגיש אותן בהדרגה ובשלבים מדויקים, כשמדי פעם הוא בודק איתנו ומוודא שהקצב זורם לנו. הוא זרם מעולה.
ראשונות הגיעו לשולחן טאבולה כרובית וטרטר דג ים.
הטאבולה כרובית - עם עלי תבלין, צנוברים, חמוציות, לימון ושמן זית - הרבה יותר טעימה ממה שהיא נשמעת. הכרנו אותה מהמסעדה האחות של מיכאל בחיפה, וניה ביסטרו, ולכן ידענו שהיא נהדרת ומתאימה מאוד כליווי ירוק ומרענן לשאר המנות.
הטרטר דג ים מוגש על לבּנֶה שמוגשת על קרקרים של שמן זית שמכינים כאן. המלצר הבטיח לנו שזה הביס הכי נכון לפתוח איתו את הארוחה, והוא לגמרי צדק. זו הייתה פתיחה מבטיחה למדי.
קצת אחריהם הגיע לשולחן לחם, שגם אותו אופים כאן. עד שהגיעו המנות הבאות טבלנו אותו בשמן זית והתענגנו על הטעמים הבסיסיים והטריים שלהם.
הפלמידה הכבושה עם הסלט התורכי התחילה סדרה של מנות שמה שהכי בלט בהן - חוץ מהצלילים שהן הפיקו מאיתנו - היה המרקם. חוש המישוש נתן כאן פייט רציני לחוש הטעם. אף פעם לא אכלנו קודם דג חלק ונימוח כמו חמאה, קלישאתי ככל שזה נשמע. זה היה מיוחד וטעים ומאוד מאוד מעניין. אל תוותרו.
המרקם הבא שהפתיע אותנו היה של פרחי הקישואים. לגמרי במקרה, יום לפני כן אמרתי לדביבון שאף פעם לא אכלתי פרחי קישואים ואשמח אם נמצא מקום שמגיש אותם. כשראינו אותם בתפריט של מיכאל - לא הייתה שום התלבטות.
פרחי הקישואים כאן ממולאים אורז וקרם פרמז'ן, והמרקם של כל הדבר הזה - הפרח הקריספי בחוץ, והאורז שהתמסר והתמזג אל הגבינה ברכּות בפנים - היה נעים, טעים בטירוף ומקיים במלואה את ההבטחה הטמונה בפרחים המיוחדים.
מנת הביניים השלישית הייתה ארטישוק ירושלמי רך רך רך. ארטישוק ירושלמי - שאצלנו בבית הוא נקרא בטטה כְּסְבִּיָיה - הוא תמיד סיכון מבחינתי, כי אם הוא לא רך, אני לא יכולה לסבול אותו. וכאן הוא היה רך ונימוח וצלוי ועל קרם שום עם פיסות גבינה. הוא הוכתר כאחת המנות הטובות ביותר בארוחה.
הגענו לשלב הבשר, ומוטיב המרקם לא יורד מהשולחן. שקדי העגל היו אחת ממנות הבשר הטעימות ביותר שאני והדביבון אכלנו. הם עשויים בתנור פחמים, עם קרם ארטישוק ירושלמי, גזרים ובצלים מושחמים. יש בהם מתקתקות כיפית ואת המרקם המיוחד הזה השמור לשקדים, ולא יכולנו להפסיק לאכול אותם. מושלמים.
לצידם הגיע בשר שאנחנו לא זוכרים מה הוא היה (סליחה, היינו עסוקים), אבל אפשר לראות בתמונות מה קורה כשנוגעים בו במזלג בעדינות. הוא מ-ת-פ-ר-ק. והוא טעים. והוא גורם לי לרצות להתלבש אלגנטי ולנסוע שוב תכף ומייד.
בשלב הזה הדביבונית הבכירה ואני כבר היינו מלאות עד אפס מקום. עד שיגיעו שתי המנות הבאות, הגדולות יותר, יצאנו שלושתנו לשוח בחצר הנעימה. המיקום של המסעדה במושב בגליל המערבי הוא פלוס גדול לאווירה שלה. יש כאן אוויר צח ושקט נעים שמשלימים את החוויה של קפיצה אל מחוץ לשגרה.
כשחזרנו כבר חיכו לנו על השולחן בריסקט מהמעשנה עם קרם תפוחי אדמה וסלסה ירוקה, ולצידו ריזוטו פירות ים. ובעוד הדביבון מחסל את שתיהן לבדו, כי כבר לא יכולנו לעזור לו, אני נשנשתי רק מולים והתענגתי על המח שנזל בחדווה מהעצם.
והינה הגענו בשעה טובה לבחירת המנות האחרונות והחלטנו שנזמין את כולן.
הדביבונית הבכירה הכי אהבה את הטארט לימון:
הדביבון הכי אהב את הקנולי פיסטוק היפה:
ואני הכי אהבתי את הטארט דבש, כי בואו נודה על האמת, זה הכי קרוב לקראק פאי שאפשר:
יצאנו ממיכאל ביסטרו מדושני עונג, שבעים ומאושרים וחזרנו לאוטו כשמעלינו חופת כוכבים נהדרת. תם האירוע, חוזרים הביתה ומתכננים מה ללבוש בפעם הבאה.
מדד המצפּוּן: לדעתנו לא מתאים לטבעונים, מתאים לצמחונים אוכלי דגים.
איפה: מושב לימן