אמל"ק: אוכל ספרדי משגע בחצר ירושלמית קטנה ואינטימית עם אלכוהול מגוון ואווירה טובה.
ירושלים הייתה אמורה להיות אהובה עלינו בגלל הדמיון לחיפה: ההר, המגוון התרבותי, האוכל. אבל שום דבר בה לא באמת דומה: ההר לא פוגש ים, התרבויות לא מתערבבות, והאוכל ברובו כשר וסגור בשבת. איך נגיד את זה בעדינות - ירושלים גורמת לנו לאהוב את חיפה אפילו יותר.
ובכל זאת יוצא לנו להגיע אליה מדי פעם, בעיקר בשביל המלונות השווים. אחת הפעמים האלה הייתה כשקיבלנו במתנה שני לילות בווילה בראון, חמישי ושישי. אבל מה אוכלים בירושלים בשישי בערב? אין לנו מושג. יצאנו ברגל לתור את העיר והגענו לרחוב יפו.
שם, על אחד הקירות, לגמרי במקרה, ראינו שלט פצפון: בארוד.
נציץ? יאללה, למה לא.
מעבר לשער התגלתה לנו חצר קטנה שפזורים בה שולחנות מחופים מפות משובצות אדום-לבן.
מסביב לשולחנות אנשים אוכלים, מדברים וצוחקים.
ברקע מתנגן ג'אז, אבל שקט פה. מאוד.
אפילו שאנחנו בערך עשרה מטרים מרחוב יפו, החצר מופרדת לגמרי מהעיר ומרגישה כמו יקום מקביל. כאילו עוברים בשער לחו"ל.
נרניה של ירושלים.
מייד כשנכנסנו לחצר היה ברור שמצאנו. בחרנו שולחן מול דלת המסעדה היפה וישבנו לארוחה טעימה ומפתיעה, שבסופה היה ברור שנמצאה מסעדת הבית שלנו בירושלים, מקום שנשמח לחזור אליו כשמסעדות השוק סוגרות את שעריהן.
רק אחר כך גילינו שמדובר במוסד ירושלמי ותיק מאוד, מ-1995, שהתחיל כמסעדה ספניולית (ספרדית-יהודית), ואחר כך התרחב מזרחה לאוכל בלקני. חוץ מהאוכל המצוין והחצר הנעימה, מדובר גם בבר עם מגוון משקאות יפה. כדי למצוא משהו מיוחד כדאי להיכנס פנימה ולבחור ישירות מהמדפים. זה מה שהדביבון עושה.
שנתיים אחרי הגילוי המשמח שוב מצאנו את עצמנו בירושלים, הפעם במלון אמריקן קולוני (אין מה לומר, ירושלים מצטיינת במלונות בוטיק).
ושוב חג ושוב הכל סגור, אבל הפעם לא הייתה שאלה: מונית לבארוד ואנחנו ביקום המקביל. ישבנו בדיוק באותו השולחן כמו בפעם הקודמת, מול דלת המסעדה, והתחלנו בבירה, גווּרץ ומנות ראשונות.
אחת המנות הוותיקות ביותר של בארוד, שנחשבת מנת הדגל שלה, היא פסטליקוס, בצק נימוח וחמאתי ממולא בבשר ובצנוברים. המרקם חלומי.
איתם הזמנו בויקוס עם סלטה קוצ'ה, שזה סלט פלפלים ועגבניות מבושל שמזכיר מטבוחה אבל אחר לגמרי, מתאים בול לבויקוס וטעים ברמות קשות. גם הבויקוס עצמן פריכות ומצוינות.
הפסטליקוס והבויקוס הולכים מעולה גם עם הטחינה הירוקה שמעליה מגוררת ביצת חמינדוס (האמת היא שאני לא סגורה על ההבדל בין ביצת חמינדוס לביצה קשה, אבל זה בכל מקרה שדרוג רציני לטחינה).
לעיקרית התלבטנו בין שרימפס באוזו לפילאף פירות ים ובסוף הלכנו על הפילאף. ירושלים שוב הפסידה לחיפה בהשוואה, כי אין לה פירות ים טריים, אבל הפילאף היה מעולה והשרימפס, המולים ופיסות הקלמרי חוסלו עד האחרון שבהם. מומלץ מאוד.
כשהתחלנו לחשוב על קינוח אמרתי לדביבון בחצי-תקווה: "יש לי הרגשה שיש כאן סוטלץ'".
ודניאלה, בעלת המקום שעישנה בשולחן לידינו, התערבה בחצי-טרונייה: "איפה עוד יהיה סוטלץ' אם לא כאן?!"
אז הזמנו.
מעל הסוטלץ' (אורז מתוק בחלב) הייתה ריבת שזיפים שדניאלה מכינה, וגם עלי נענע ושברי אגוזים קראנצ'ים. האורז עצמו היה גרוס, והסוטלץ' הזה זכה במקום הראשון של הסוטלצ'ים אצלי בלב.
בעודי מחסלת את הסוטלץ', הדביבון שתה עוד כוסית וויסקי ליד גלידת וניל ברוטב אספרסו.
אחר כך נפרדנו לשלום מדניאלה ומהחצר וחזרנו למציאות הירושלמית של רחוב יפו.
להתראות בפעם הבאה שנזדמן לעיר.
מדד המצפּוּן: לדעתנו מתאים לצמחונים ולטבעונים (אבל לא המון מנות, כדאי לראות תפריט מראש ולוודא).
איפה: חצר פיינגולד, יפו 31, ירושלים
פתוח מ-17:00, סגור בימי ראשון.